כאשר לשני מסלולים יש אותו מרחק ניהולי (AD) במערכת ניתוב, ההחלטה לגבי המסלול המועדף מבוססת על מדד המסלול.

המדד הוא ערך שעוזר לנתב לקבוע את ה"עלות" הקשורה לשימוש בנתיב זה. המושג "עלות" יכול להשתנות בהתאם לפרוטוקול הניתוב שבו נעשה שימוש (לדוגמה, ספירת ההקפצות ב-RIP, עלות הקישור ב-OSPF, או הערך של התכונה AS_PATH ב-BGP), אבל באופן כללי, מדד נמוך יותר מציין מסלול מועדף על פני מסלול עם מדד גבוה יותר.

תהליך בחירת מסלול

1. מרחק מנהלי (AD): זהו הקריטריון הראשון המשמש לבחירת המסלול הטוב ביותר. ה-AD הוא אינדיקטור לאמינות מקור המסלול. ככל שהמספר נמוך יותר, מקור המסלול מועדף יותר. אם יש מספר מסלולים לאותו יעד עם AD שונה, המסלול עם AD הנמוך ביותר עדיף.
2. מדדים: כאשר לשני מסלולים או יותר לאותו יעד יש את אותה AD, המדד קובע איזה מהמסלולים הללו הוא הטוב ביותר. המדד יכול להתבסס על גורמים שונים כמו רוחב פס, עיכוב, עומס, מהימנות, עלות כספית, ספירת קפיצות וכו'.
3. גורמים אחרים: אם למסלולים יש את אותו AD ומדדים זהים, הנתב יכול להשתמש בקריטריונים אחרים כדי לבחור את המסלול, כמו איזון עומסים, שבו התעבורה מחולקת בין המסלולים על סמך תצורת הנתב.

דוגמה מעשית

נניח שלנתב יש שני מסלולים לאותו יעד:

• כביש 1: AD של 110 (על ידי OSPF) עם מדד של 10.
• כביש 2: AD של 110 (גם על ידי OSPF) עם מדד של 20.

במקרה זה, לשני המסלולים יש מרחק אדמיניסטרטיבי זהה, כך שהנתב יסתכל על המדד כדי להחליט. מכיוון שלכביש 1 יש מדד נמוך יותר, הוא ייחשב למסלול הטוב ביותר ויהיה זה שהנתב משתמש בו כדי לשלוח מנות ליעד זה.

חשוב לזכור שהפרטים הספציפיים של אופן חישוב המדד וכיצד הוא משתווה למסלולים אחרים עשויים להשתנות בין פרוטוקולי ניתוב ותצורות רשת שונות.