SLAAC (תצורה אוטומטית של כתובת ללא מצב) ו-DHCPv6 (פרוטוקול תצורת מארח דינמי עבור IPv6) הן שתי שיטות המשמשות להקצאת כתובות IP ברשתות IPv6. לשניהם תכונות משלהם ומקרי שימוש ספציפיים. כאן אפרט את ההבדלים העיקריים:

SLAAC (תצורה אוטומטית של כתובת ללא מצב)

• אוטומטי: SLAAC מאפשר למכשירים ברשת IPv6 להגדיר באופן אוטומטי כתובת IP משלהם ללא צורך בשרת DHCPv6. מכשירים משתמשים באיתות גילוי נתב כדי לזהות קידומות רשת זמינות וליצור את החלק המארח של הכתובת שלהם באמצעות זהות החומרה שלהם (בדרך כלל כתובת ה-MAC), או על ידי יצירה אקראית לפרטיות.
• חסר מדינה: כפי שהשם שלו מרמז, SLAAC הוא "חסר מדינה", כלומר אינו עוקב אחר כתובות IP שהוקצו. זה הופך אותו לפחות מתאים לסביבות שבהן נדרש מעקב מדויק אחר הקצאות כתובות IP.
• הגדרות רשת: מספק תצורה מוגבלת מעבר לכתובת ה-IP ושער ברירת המחדל. לדוגמה, SLAAC אינו מגדיר שיטה להקצאת שרתי DNS; זה מטופל בדרך כלל על ידי תצורה אחרת כגון DHCPv6 ללא מצב או תצורה ידנית.

DHCPv6 (פרוטוקול תצורת מארח דינמי עבור IPv6)

• הקצאה דינמית: DHCPv6 הוא פרוטוקול המקצה באופן דינמי כתובות IP ומידע אחר על תצורת רשת להתקנים ברשת IPv6. דורש שרת DHCPv6 לניהול איגום והקצאת כתובות.
• עם המדינה: בניגוד ל-SLAAC, DHCPv6 יכול לפעול במצב "מצבי", לשמור תיעוד של כל כתובות ה-IP שהוקצו. זה מקל על ניהול הרשת, ומאפשר הקצאות ספציפיות של כתובות IP וניהול מרכזי של תצורת הרשת.
• תצורת רשת מתקדמת: בנוסף לכתובות IP, DHCPv6 יכול להקצות מגוון רחב של הגדרות רשת, כגון שרתי DNS, דומיינים של חיפוש DNS ופרמטרים אחרים של רשת הדרושים לתצורת הלקוח המלאה.

שילוב של SLAAC ו-DHCPv6

בפועל, רשתות IPv6 משתמשות לעתים קרובות בשילוב של SLAAC ו-DHCPv6 כדי לנצל את שתי השיטות. לדוגמה, רשת יכולה להשתמש ב-SLAAC עבור תצורה אוטומטית של כתובת IP וב-DHCPv6 במצב חסר מצב עבור הקצאת שרת DNS ופרמטרים אחרים של תצורה.

מסקנה

• SLAAC הוא הטוב ביותר עבור סביבות פשוטות יותר שבהן די בתצורה אוטומטית ללא מצב וניהול מינימלי.
• DHCPv6 זה עדיף בסביבות הדורשות ניהול רשת מפורט, הקצאות ספציפיות של כתובות IP ותצורות רשת מורכבות יותר.

הבחירה בין SLAAC ו-DHCPv6 (או שילוב של שניהם) תהיה תלויה בדרישות הספציפיות של הרשת, כולל הצורך בניהול מרכזי, הקצאת תצורת רשת נוספת והעדפות פרטיות ואבטחה.