ההבדל המהותי בין כתובת IPv4 ו-IPv6 נעוץ בגודלם ובאופן הקצאת הכתובות לכל מארח.

בעוד IPv4 משתמש בכתובות של 32 סיביות, המגביל את מרחב הכתובות לכ-4.3 מיליארד כתובות ייחודיות, IPv6 משתמש בכתובות של 128 סיביות, ומציע שטח כמעט בלתי מוגבל לכתובות ייחודיות.

הרחבה זו במרחב הכתובות מאפשרת הקצאת כתובות מפורטת, גמישה ויעילה יותר. בוא נראה איך שיטות הקצאת הכתובות ב-IPv6 שונות:

מבנה כתובת IPv6

כתובת IPv6 מורכבת מ-128 סיביות, המיוצגות בדרך כלל כשמונה קבוצות של 8 ספרות הקסדצימליות. מבנה זה מאפשר מספר רב של כתובות ייחודיות, מספיק כדי להקצות מיליארדי כתובות לכל גרגר חול על פני כדור הארץ.

כתובות מקומיות ייחודיות (ULAs)

בסביבת רשת פרטית, IPv6 משתמש בכתובות מקומיות ייחודיות (ULAs) המקבילות לכתובות פרטיות ב-IPv4 (כגון כתובות המתחילות ב-192.168., 10., ו-172.16. עד 172.31.). ULAs ב-IPv6 מיועדים לשימוש פנימי בתוך רשתות פרטיות ואינם ניתנים לניתוב באינטרנט. הם מציעים מרחב כתובות גדול להקצאה למכשירים ללא סיכון של התנגשויות כתובות גלובליות.

תצורה אוטומטית ללא מצב (SLAAC)

IPv6 מציגה Stateless Address AutoConfiguration (SLAAC), המאפשרת למכשירים ברשת לקבל באופן אוטומטי כתובות ייחודיות ללא צורך בשרת DHCP. כל מכשיר יוצר כתובת משלו באמצעות קידומת הרשת שמספקת הנתב ומזהה משלו, הנגזרת בדרך כלל מכתובת ה-MAC של המכשיר. זה מבטיח שלכל מארח ברשת יש כתובת ייחודית.

תצורה אוטומטית עם State

באמצעות DHCPv6, IPv6 תומך גם בתצורה אוטומטית של מצב, בדומה ל-DHCP ב-IPv4, שבו שרת DHCP מקצה כתובות ספציפיות להתקנים ברשת. זה שימושי למנהלי רשת הזקוקים לשליטה על כתובות IP שהוקצו.

שטח כתובות ענק

המספר העצום של כתובות זמין ב-IPv6 מבטל את הצורך בטכניקות כגון NAT (תרגום כתובות רשת), המאפשר לכל מכשיר לקבל כתובת ייחודית בעולם, מפשט את תצורות הרשת ומשפר את האבטחה והיעילות של הרשת.

לסיכום, כתובת ב-IPv6 שונה מ-IPv4 ביכולתה לספק מספר כמעט בלתי מוגבל של כתובות ייחודיות ישירות למכשירים, מה שמאפשר הגדרה עצמית של מארחים, מפחית את הצורך בניהול כתובות ומפשט משמעותית את הארכיטקטורה של הרשת הגלובלית.