ב-IPv6, אפשרות ה"פרסום" המשמשת בהקשר של תצורת הנתב (ראוטר Advertisements, RA) אינה מחליפה לחלוטין שרת DHCP, אך היא יכולה למלא כמה מהפונקציות הבסיסיות שאנו מקשרים באופן מסורתי עם DHCP ב-IPv4.

יכולת זו לפרסם ולהפיץ תצורות רשת ללא שרת DHCP ידועה בשם Stateless Address Autoconfiguration (SLAAC).

הבדלים בין תצורה אוטומטית ללא מצב (SLAAC) ל-DHCPv6

1. תצורה אוטומטית חסרת מצב (SLAAC):

• המבצע: נתבים שולחים פרסומות תקופתיות (פרסומות נתבים, RAs) הכוללות את קידומת הרשת. התקני לקוח משתמשים במידע זה כדי ליצור כתובות IP משלהם באמצעות קידומת הרשת שסופקה ומזהה מקומי שנוצר (בדרך כלל מבוסס על כתובת ה-MAC).
• תכונות מוגדרות: SLAAC מגדיר בעיקר את כתובת ה-IP של המכשיר. פרסומות נתב יכולות גם לספק מידע אחר על תצורת רשת, כגון כתובת שער ברירת המחדל ושרתי DNS אם מוגדרים לעשות זאת (באמצעות סיומת RDNSS).

2. DHCPv6:

• המבצע: DHCPv6 חזק יותר ומאפשר ניהול מרכזי של תצורת IP ואפשרויות רשת אחרות, כגון הקצאת כתובות IP מרובות, אפשרויות תצורה מתקדמות וטיפול מפורט בפרמטרים של רשת שאינם קשורים ישירות לכתובת ה-IP.
• תכונות מוגדרות: בנוסף לכתובות IP, DHCPv6 יכול להקצות מגוון רחב של הגדרות, כגון DNS, דומיינים לחיפוש DNS, שרתי NTP ועוד.

מתי משתמשים בזה או אחר?

• SLAAC לעתים קרובות זה מספיק עבור רשתות ביתיות או משרדים קטנים שבהם תצורת רשת בסיסית היא כל מה שצריך. זה פשוט ואינו דורש שרת נוסף.
• DHCPv6 זה עדיף בסביבות ארגוניות או רשתות גדולות יותר שבהן יש צורך בשליטה פרטנית יותר על תצורת הרשת וניהול שטח כתובות IP.

מסקנה

אפשרות ה"פרסום" בהקשר של פרסומות נתב IPv6 אינה מחליפה לחלוטין שרת DHCP, אך יכולה לפעול באופן דומה בנסיבות מסוימות הודות ל-SLAAC.

עם זאת, לניהול רשת מפורט ומבוקר יותר, DHCPv6 עדיין נחוץ ומספק יכולות מעבר ליכולות של תצורה אוטומטית חסרת מצב.