כן, אתה יכול ליצור רשתות היברידיות המשתמשות גם ב-IPv4 וגם ב-IPv6, וזה די נפוץ כשאנחנו עוברים לאימוץ רחב יותר של IPv6.

רשתות היברידיות אלו נחוצות מכיוון ש-IPv4 ו-IPv6 הם פרוטוקולים שאינם תואמים זה לזה, כלומר אינם יכולים לתקשר ישירות.

כאן אנו מסכמים כיצד ניתן להשיג יכולת פעולה הדדית זו:

1. ערימה כפולה

האסטרטגיה הנפוצה ביותר לניהול רשתות היברידיות היא גישת "Dual Stack", שבה התקני רשת מוגדרים לפעול עם שני הפרוטוקולים (IPv4 ו-IPv6) בו זמנית.

לכל מכשיר ברשת ערימה כפולה יש גם כתובת IPv4 וגם כתובת IPv6, והוא יכול לשלוח ולקבל תעבורה באמצעות כל אחד מהפרוטוקולים, בהתאם לזמינות ולתצורת רשת היעד.

זה מאפשר דו קיום חלק ומעבר בין שני הפרוטוקולים.

2. מנהרות

מנהרות הן טכניקה נוספת המשמשת לחיבור רשתות IPv6 על גבי תשתית IPv4 בעיקר.

זה כרוך בקיפול מנות IPv6 בתוך מנות IPv4 כך שניתן לשלוח אותן ברשתות התומכות רק ב-IPv4.

ישנן מספר שיטות מנהור כגון 6to4, Teredo ו-ISATAP, כל אחת עם מקרי שימוש ושיקולי תצורה ספציפיים משלה.

3. תרגום כתובת פרוטוקול (NAT-PT)

NAT-PT (תרגום כתובות רשת – תרגום פרוטוקול) הוא מנגנון תרגום המאפשר תקשורת ישירה בין מארחים באמצעות IPv4 ו-IPv6.

טכניקה זו מתרגמת כתובות ופורמט מנות מפרוטוקול אחד למשנהו. עם זאת, עקב סיבוכים בתרגום ותחזוקה של הפעלות, כמו גם מגבלות בתמיכה בפרוטוקולים ויישומים מסוימים, התייאשו במידה רבה של NAT-PT והוחלף בפתרונות טובים יותר כגון NAT64.

4. NAT64/DNS64

NAT64 בשילוב עם DNS64 היא טכניקה מודרנית יותר המאפשרת למכשירי IPv6 לתקשר עם שרתי IPv4. DNS64 מסנתז רשומות AAAA (IPv6) מתוך רשומות A (IPv4) זמינות, ומאפשר להתקני IPv6 לפנות לשרתי IPv4 כאילו היו IPv6. לאחר מכן, NAT64 מתרגם את כתובת ה-IPv6 של החבילה היוצאת לכתובת IPv4 כדי לאפשר תקשורת עם רשת ה-IPv4.

טכניקות אלו מאפשרות מעבר הדרגתי ודו-קיום של IPv4 ו-IPv6, ומבטיחות שרשתות ושירותים יוכלו להמשיך לפעול תוך כדי תנועה לאימוץ רחב יותר של IPv6.