Nat כבר לא קיים ב-IPv6. ה-NAT נוצר ב-ipv4 כדי למנוע מבעיית מיצוי ה-IPv4 להתרחש מהר יותר.

בתיאוריה, אינך צריך להשתמש ב-NAT (תרגום כתובות רשת) ברשת המיושמת במלואה של IPv6. העיצוב והארכיטקטורה של IPv6 מבטלים רבות מהסיבות לכך ש-NAT נחוץ ב-IPv4.

אנו מסבירים ביתר פירוט מדוע ובאילו הקשרים ייתכן שיהיה צורך לשקול משהו דומה ל-NAT ב-IPv6:

סיבות מדוע NAT אינו נחוץ ב-IPv6

1. שטח כתובות בשפע: IPv6 תוכנן עם מרחב כתובות כמעט בלתי מוגבל (2^128 כתובות IP אפשריות), המאפשר לכל מכשיר ברשת לקבל כתובת גלובלית ייחודית. זה מבטל את הצורך העיקרי ב-NAT, שהוא המחסור בכתובות IP ב-IPv4.
2. פישוט רשת: ללא NAT, ניהול הרשת מפושט. אין צורך לתרגם כתובות בין פנימי לחיצוני, מה שמקל על הניתוב ומפחית בעיות הקשורות לאפליקציות שאינן תומכות ב-NAT.
3. אבטחה ותצורת רשת: IPv6 כולל תכונות אבטחה מובנות ותומך טוב יותר בתצורות מקצה לקצה ללא צורך בשכתוב כותרות מנות IP, דבר שהוא חיוני לסוגים מסוימים של תקשורת מאובטחת ושלמות חיבור.

הקשרים שבהם עדיין ניתן לשקול NAT או פונקציות דומות ב-IPv6

1. תרגום פרוטוקול: אמנם אין צורך ב-NAT מסורתי, אבל ייתכנו מצבים שבהם תרגום כתובות שימושי, במיוחד בתרחישי מעבר מ-IPv4 ל-IPv6 (לדוגמה, NAT64, המאפשר תקשורת בין רשתות IPv6 ו-IPv4).
2. שיקולי אבטחה: ארגונים מסוימים עשויים להעדיף להשתמש ב-NAT או בטכניקה דומה כשכבת אבטחה נוספת כדי להסתיר את המבנה הפנימי של הרשתות שלהם, למרות שזה לא הפתרון המומלץ לאבטחת IPv6. במקום זאת, יש ליישם חומות אש מתאימות ורשימות בקרת גישה.
3. מדיניות רשת ותאימות: במקרים מסוימים, מדיניות ארגונית או דרישות תאימות עשויות להכתיב תצורות מסוימות המחקות התנהגות NAT, אם כי אלו הם חריגים ולא הכלל.

מסקנה

באופן כללי, ברשת המיושמת במלואה עם IPv6, אינך צריך להשתמש ב-NAT. ארכיטקטורת ה-IPv6 תוכננה כדי למנוע את הסיבוכים שהציג NAT ב-IPv4.

הטמעת IPv6 צריכה להתמקד בניצול יכולות הכתובת הנרחבות ותכונות האבטחה שלה כדי לבנות רשתות יעילות ומאובטחות יותר.